רותי זינגר מציירת את חלקי והפרשות גופן של פרות בטכניקה של ציור דיו מהמזרח הרחוק. 'טיפות חלב', בית האמנים תל אביב, עד ה 4.7

"טיפות חלב"

רותי זינגר

בית האמנים ע"ש זריצקי, תל-אביב

אוצרת: רויטל בן-אשר פרץ

עד ה 4.7.2020

ריח חמצמץ עומד בחלל הקטן והדחוס בתערוכתה של רותי זינגר "טיפות חלב" בבית האמנים בתל אביב. החמיצוּת הדקה והמתעתעת מובילה לקיר "אריחים", שעשוי היה להיטמע ולהיעלם מן העין בשל מנעד צבעוני של לבן על לבן על לבן. מלבנים עשויים ניירות אורז פריכים תלויים בצפיפות ויוצרים מעין רשת, שצורתה מדמה טבלה מוגדלת של שוקולד פרה. על כל יחידה "רשמה" זינגר באמצעות טפטוף מאות טיפות חלב, שנספגו, התייבשו והותירו חותם בדמות שקערורית קטנה, שמרקמו מזכיר גבינת קוטג'. 

התערוכה נעה בין הקל לכבד, על המתח המצטבר ביניהם. כך, בסרט וידיאו נראות רגלי פרה נשיות, המפזזות ב"נעלי עקב" ושוקעות בבוץ טובעני. השוקיים הדקיקות נושאות את עומס הגוף הדשן ומעלות על הדעת רקדניות קאן־קאן. הן צועדות בעדינות אלגנטית אל עבר מחול שדים מחזורי, הלוכד בתוכו מסלול (דוגמנות) אינסופי של חליבה–ייצור חלב–חליבה–ייצור חלב וחוזר חלילה.

טיפות חלב. מראה הצבה. צילום יובל חי

לצד העבודות המרחפות דוחסת זינגר פרות שגודלן כמעט טבעי, שאילו אכן היו בעלות נפח תלת ממדי, לא היו מצליחות לעבור את מפתן הדלת. החיה כבדת המשקל מצוירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף וקליל. מבטו הישיר של הצופה פוגש את אחורי הפרה ואת עטיניה השופעים במלוא הדרם.

בהיעדר פנים, מבט או אפיון פרטני מהווים חלקי הפרה המצוירים תזכורת לאלמוניות עדרית נטולת זהות. המפגש האנושי הוא עם יצור חי ונושם, העתיד להסתכם באריזות מעוצבות על מדפי האטליז, כשמעליו מתנוססת "מפת בשר", שעליה נראים נתחים עסיסיים ממוספרים של חלקי גוף מבותרים: חזה, שריר, ירך, עטינים וגם לשון.

500 טיפות חלב על נייר. צילום יובל חי

זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול. כמו כן נבחן מיתוגה של הפרה בתרבות המקומית כסממן ציוני של ההתיישבות העובדת אל מול מחוזות רחוקים, שבהם נקשרו בפרה מיתוסים קדושים, סיפורי עם מיתולוגיים ואמונות שונות. את ממצאי המחקר האיכותני שלה בתחום המדעי והסוציו־אקונומי היא בוחרת להציג במשכנו המבוית של היצר – הלא הוא הגלריה לאמנות. 

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". קצב התפתחות התינוק מנוטר באמצעות גרפים ורשומות נוקשות, על בסיס מדידות סטטיסטיות של ממוצעי גדילה. לא אחת מערערים הנתונים המחמירים את האם הצעירה ונטולת הניסיון ומעוררים בה חשש שמא עוללה אינו עומד בעקומת הגדילה הנדרשת, שכן הזנת אם את ילדה, בשר מבשרה, הנה התניה הישרדותית, חייתית ובסיסית.

ללא כותרת #3, טכניקה מעורבת על נייר דיו, חלב, אקריליק. צילום בועז נובלמן

עוד תלוי בתערוכה גרף, שצויר על ידי האמנית, המשקף התפתחות של עגל מהגזע המשובח "הולשטיין". המעקב אחר גדילתו, בהתאם לגילו ולמשקלו, והתיעוד המדויק, נעשים מטעמים כלכליים ורווחיים במטרה ל"חלוב" ממנו את מרב התפוקה, שראשיתה חלב וסופה שחיטה. 

בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה.

רויטל בן־אשר פרץ

עקומת גדילה עדר עגלים. עפרון כחול על נייר. צילום יובל חי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s