פגישות עם הומלסים בסנטה ברברה הביאו את הילה ליזר בג'ה ליצור תערוכה על הבדידות שבבית. "ימים לבנים". הגלריה העירונית ראשל"צ, פתיחה במוצ"ש ה-1.2 בשעה 20:00

הילה ליזר בג'ה – ימים לבנים

טקסט: אפי גן

שם תערוכת היחיד החדשה של הילה ליזר בג'ה הוא כשם שירה של המשוררת לאה גולדברג "יָמִים לְבָנִים".

תחושת הבדידות של המחברת עומדת במרכזו של השיר ואל תחושה זו מכוונת התערוכה.

בשנת 2018 שהתה הילה שהות אמן בסנטה ברברה ארה"ב. מדי יום פגשה הומלסים הישנים על המדשאות המטופחות בשדרות המותגים. הדיסוננס נגע לליבה והרגשת הזרות שהרגישה במקום, קרבה אותה אל אותם הומלסים. עיסוק בזרות, בדידות ומשמעותו של בית, הם מוטיבים חוזרים בעבודתה.

הצופה נכנס אל התערוכה ללא נעליו. פעולת הורדת הנעליים מכניסה את המבקר אל מרחב אחר בו מתקיימת הפרדה בין חוץ לפנים. הוא פוסע יחף אל גנו של אחר. על גבי דשא סינטטי לבן מונחות  3 דמויות שפוסלו  בקנ"מ 1:1. כל אחת מונחת בתנוחה אחרת ומטופלת באופן אחר. הן אינן מכוונות למין או לאדם ספציפי אלא אל 'כל אדם'. דמות אחת עטופה קרטון אריזה כהומלסים המתכסים להגנה מהקור והגשם. דמות אחרת שוכבת בתנוחת מנוחה, מכוסה בטון, כמאובן\אדם. על דמות נוספת, מכונסת, עולה קיסוס פראי, המזכיר ביקור בגן נשכח ובו פסלי אבן. על גבי הקיר רישום בפחם, עליו מוקרנת עבודת וידיאו. תוך שהצופה מתקרב אל הדמויות, הוא שומע טקסטים המוקראים בפי יוצריהם. גדעון עפרת בטקסט 'בדד' על בדידותו של האמן, השיר 'סוג של יחד' מפי המשוררת אגי משעול והשיר 'מן החלון' של אילת אבני, יוצרת המרפררת בשירה אל שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק.

בשנים האחרונות הבית הופיע ברבות מעבודותיה הפיסוליות מברזל  של הילה. הוא שוכפל ולבש צורות מורכבות. ההומלס, האיש ללא בית, תחושת הבדידות ,הסובייקט פנימה, הם גרעין התערוכה. הבית פינה את מקומו אל ההעדר.

גילוי נאות: שימשתי מודל לאחד הפסלים בתערוכה. נפגשנו מספר פעמים למספר שעות בהן הפכתי מודל לפסל. השעות בסטודיו הנכיחו את בדידותו של האמן, שהותו הארוכה בין דלת אמותיו, ללא ביקורת מן החוץ, ללא קשר עם החוץ. זמני היציאה החוצה מהסטודיו, מעולמו הסגור של האמן, כפי שעפרת מתייחס אליהם בטקסט  שכתב,  הם זמני בחירה מוזרים:  לפתיחת תערוכות של אחרים, למפגשים\ ביקורים נדירים יחסית של אמנים-מכרים, או (נדירות יותר) ביקורים של אוצרים. שעות בהן נפרצת הבדידות רק לכאורה, ואולי דווקא היות האחר בתוך המרחב היצירתי של האמנים- מעצימה את בדידותו. הבדידות היא אמנם מעיין נובע ליצירה, אך מאידך היא מקשיחה. כולנו חווים בדרך זו או אחרת בדידות.

המרחב שהילה יוצרת מטופל באופנים רבים: מדיומים שונים ( וידיאו, סאונד, פיסול, רישום), בהתייחסות פיזית אל פתחי הכניסה\ יציאה, כמו גם אל כל הרצפה. דבר- מה טוטלי מתרחש בחלל. הצופה מוזמן לנוע ולהקשיב. ההקשבה אינה מאפשרת דיאלוג בין צופים, שיח, או דיבור מן החוץ. אנחנו נקראים אל ימיה הלבנים של האמנית. תחושת בדידות נחווית באמצעות פסלי גוף פיגורטיביים, הצבע הלבן המתכתב עם הסוף, עם מוות, עם אבלות אבל גם עם ההעדר. עבודת הרישום מציגה את מה שהיא קוראת לו mind construction , ניסיון  להתייחס ברישום מופשט וקווי אל מסתרי המחשבה העצמית המורכבת, אל הפלטפורמה הנושאת את הווייתו של אדם. מוחו., מחשבתו.    

המיצב המורכב של הילה מתווה את סימניו של אדם, את שתיקותיו, מילותיו, מחשבתו, בדידותו. חוויה כולית דרך קול, מגע רגליים על הדשא, מראה עיניים, ותמונת האמנית בתוך שדה מחשבתה.                                                                                                                                        

מחשבה אחת על “פגישות עם הומלסים בסנטה ברברה הביאו את הילה ליזר בג'ה ליצור תערוכה על הבדידות שבבית. "ימים לבנים". הגלריה העירונית ראשל"צ, פתיחה במוצ"ש ה-1.2 בשעה 20:00

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s