במלאת שלושה עשורים למותה של האמנית אביבה אורי, אספן האמנות בנו כלב כותב לה ועליה ואוצר לה תערוכה. "כרוניקה של גורל ידוע מראש" ב"מקום לאמנות" תל אביב. פתיחה בחמישי 12/12 בשעה 20:00

אביבה אורי – כרוניקה של גורל ידוע מראש
תערוכת זיכרון לציון שלושה עשורים למותה


אוצר: בנו כלב

תילי תילים  של מלים נכתבו על אביבה. היא הוצגה בימי חייה כמעט בכל המוזיאונים ומיטב הגלריות בארץ. תערוכות שהקנו לה מעמד קנוני של יוצרת פורצת דרך וציירת של ציירים שהטיפול שלה בנייר והוירטואוזיות של הקו שלה, השפיעו על הדור הצעיר של מיטב אמני תקופתה.

עם מותה של אביבה ב 1.9.89 , נערכו כבר באותה השנה  מספר "תערוכות זיכרון ". במוזיאון רמת גן, בגלריה של קיבוץ כברי (מאוסף גבעון גלריה לאמנות , בבית האמנים ירושלים (אביבה אורי רישומים 1952 – 1989).

את אביבה אורי הכרתי היכרות שטחית מאוד, כך שהדיאלוג בינינו היה דיאלוג אספן – יצירת אמנות. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שהלכה והעמיקה עם כל עבודה חדשה שלה שראיתי. מכיוון שתהליך היצירה, ובמיוחד הכוח המניע אותו, מעניינים אותי במיוחד, אני מנסה לבחון את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי לבין אובססיביות לשמה בעבודות שבהן נדמה לי שגבול זה מוגדר בבירור.

חופש הביטוי ודרור שנתנה לקו, מעמידים אותה בראש הפירמידה של הרשמים בארץ. לעתים נהגה לחלק את דפי העבודה לשניים: על החלק העליון עבדה ואילו את התחתון, השאירה ריק לחלוטין. לעתים, נהגה לרשום מלים או משפטים קצרים על גבי העבודה, פעם בכתב יד ברור ובוטח שכלל לעתים גם מספרים –  אולי כדי לתת למלה חיזוק נוסף – פונטי, ופעם בהיסוס ובצורה מסולסלת שבקושי ניתן להבחין בה. ולעתים היא ממלאה את כל הדף במלואו.

בחלק מעבודותיה של אביבה הקו הוא נקי, שוטף, ברור ונזירי והיא שולטת בו שליטה מלאה ובעבודות אחרות רואים בבירור שהקו הוא השולט בה. אביבה עצמה תיארה את התהליך כך: "אני שומעת את הקו כמין צליל אחיד – סמיך, נוקב, מורכב מרבעי טונים, מאלפי פרודות…. צליל שמתקרב לאין – סוף ושולח קרניים לכל עבר. הקו זה אני….. הקו הוא 'טוב' רק כשהוא נושם כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזיכרונות העתיד, כל מה שקיים ועומד בעתידו של היקום ומחכה להתגלותו, לפתרון חידתו… והנייר – הנייר הוא העולם. אני חותמת אותו במידה כלשהי. עכשיו הוא פרודה, אטום זעיר שמכיל את יסודות היקום, במינון ובמתח התנגשות של יסודות חומריים ומטפיסיים. האינסוף בתוך השטח המוגדר, הנייר משחזר משאריות – עץ וסמרטוטים, חסר אונים מול אלימות, נקרע כהרף-עין, פגיע, מתקמט, נתון לסכנת כליה תמידית, שדה להתרחשות….והאדם, האמן, הוא מקור הקו המזנק לחלל…אסור שהקו יהיה אך קונטור לתיאור עצם כלשהו. עליו להיות הוא עצמו, לחיות את חייו – את התגלמות הרוח ואת העוצמה הגלומות בו מקדמת דנא ". (1) מכאן אפשר אולי להבין שמדובר בשליטה מלאה של האמנית בקו שאתו היא מזדהה ובאמצעותו היא מצליחה להוציא מתחת ידה יצירות מופת.

אני מתחבר לשני סוגי הקווים הללו, שכן הם מהווים עבורי עדות ומקבילה לשני הקטבים ה"כלואים" בי עצמי – הצד השכלתני והצד הרגשי, כאשר פעם זה גובר ופעם זה. אולם נדמה לי שהעדפתי נוטה תמיד לקו המתפרע, המבטא את היצירתיות והיצריות בהתגלמותן.

כאן המקום להזכיר גם את דוד הנדלר שהיה המורה לרישום והמנטור שלה. אביבה נהגה לומר שהושפעה מהציור שלו השפעה ישירה אך מקובל לטעון כי השפעה זו אינה ניכרת ישירות בעבודותיה – טיעון, שללא ספק לוקה בחסר. ואם בהנדלר עסקינן, אי אפשר שלא לומר מספר מלים על אחת האהבות הסוערות והגדולות בעולם האמנות הישראלית. דומה שהנדלר, מרגע ששם את עינו באביבה – פניה נספגו בנפשו ולא הרפו ממנה עד יומו האחרון. משהכיר את אביבה, הפך באחת לצייר של דמות אחת – דמותה שלה. דמותה נותרה בעיני רוחו, במהלך כל חייהם המשותפים, כפי שראה אותה לראשונה: צעירה, יפה, מין שלווה סוערת ניבטת מעיניה, וכל כולה דמות אידיאלית כפי שרק גבר מאוהב עד כלות יכול לראות את יקירתו ולהתמכר לשיכרון האהבה. ברם, בעוד את אביבה הוא נהג לרשום בעפרונות נפשו, הרי שאת דמותו שלו הוא מצייר על פי השתקפות בבואתו במראה, והעיפרון שבידו אינו חס על שום קמט או כתם של פניו מלאי ההבעה.

אני מתחבר אל אותו שכרון אהבה, אל אותה מסירות שאינה תלויה בדבר ואל אותה מערכת יחסים כפי שאני מבין אותה מתוך מכתביהם של הנדלר ואורי, ומקווה שאכן הייתה מנת חלקם.

עתה, במלאות שלושה עשורים למותה, החלטתי לקיים תערוכה זו כמחווה צנועה לדרכה של אמנית ענקית זו ומטרתה לחשוף את עבודותיה בפני הדור הצעיר של אמנים ואמנים בדרך וקהל אוהבי האמנות הפלסטית הישראלית, דור שלא כל כך הזדמן לו לראות עבודות מקוריות שלה.
הבעיה הקשה שעמדה בפני בתערוכה זו, בגלל מגבלת החלל, הייתה, על איזה עבודות לוותר. על עבודות שעם הזמן הפכו לקנוניות ולמזוהות עם אביבה, או על עבודות חשובות שמעולם לא הוצגו או אולי על עבודות יותר מינוריות אך לא פחות חשובות. מקווה שהבחירה הסופית מצדיקה את קיומה של התערוכה.

ולסיום מספר מלים בנימה אישית יותר:

"ואני רואה אותך, אביבה, רכונה מעל גיליון נייר, מתבוננת, מתרכזת, אוחזת חזק בעיפרון שבידך ומתנפלת על הנייר. האנרגיה שנוצרת בנקודת המפגש, בין העיפרון לנייר, הופכת את הנקודה לקו, והקו מזניק את העיפרון שמפעיל את ידך, ואין עוד ראש, ויש רק רעמים וברקים המריצים אותך על פני הגיליון שהפך לתמונה, במין ריצת אמוק מטורפת ונעדרת כל שליטה, עד שאת גומרת ונופלת שדודה על הקרקע ".(2)

בנו כלב.

תל – אביב , דצמבר 2019   

(1). ד. לויטה, אביבה אורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986, עמוד 115

(2). ב.כלב, סמוך ונראה, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, עמוד 109

***באותו ערב ייפתחו שתי תערוכות נוספות במקום לאמנות בקרית המלאכה:

עור שני – תערוכת יחיד תמר אור

אוצרת: איריס מנדל
התערוכה עוסקת במונח ״עור שני״ כמושג מטאפורי ופיזי המתייחס לצמיחתה של שיכבת עור נוספת כאשר העור הראשון כשל בתפקידו להגן כמעטפת מכילה. עולם ההשראות מגיע מהטבע ומטקסטורות שקיימות בטבע, מחד ומעולם הפסיכולוגיה, העוסק בהכלה, מאידך.

תמר אור

עיר / כפר – תערוכת יחיד נינו הרמן

אוצר: ניר הרמט
רצף עבודות מן השנים האחרונות המתארות את הציר הרגשי והפיזי שבין נטף בהרי ירושלים לתל אביב ושכונות הדרום.


מקום לאמנות בקרית המלאכה, רחשביל המרץ 6 תל אביב, טל. 03.6725124

ב' – ה' 18:00 – 11:00, ו' – ש' 14:00 – 10:00

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s