'גלריה קו 16' בתל אביב חוגגת 20 שנים להקמתה בהשקת ספר על ההיסטוריה, התערוכות, האמניות והאוצרות שפעלו בה. ראיינתי את אוצרת הגלריה קרני ברזילי לכבוד האירוע. יום שלישי 26/11 בשעה 20:00

אירוע השקת הספר "בין התחנות 2018-1998: 20 שנים לגלריה קו 16" יתקיים ביום שלישי, 26.11.19 בשעה 20:00 במרכז הקהילתי נווה אליעזר.

היי קרני, אולי תספרי לטובת מי שאינם מכירים מה תפקידך כיום, וקצת על הרקע שהביא אותך לתפקיד.

מזה שלוש שנים אני אוצרת בגלריה העירונית של תל אביב – גלריה קו 16, או בשמה המלא קו 16 – גלריה קהילתית לאמנות עכשווית. זוהי גלריה ייחודית הנמצאת בתוך מרכז קהילתי בשכונת נווה אליעזר.
שנה שעברה הגלריה חגגה עשרים שנות פעילות – סוג של נס בשדה האמנות המקומי.

לגלריה הגעתי אחרי כמעט עשור של עשייה כאוצרת עצמאית ועם ניסיון של עבודה עם "קהילה" במסגרת פרויקט "מטרופוליס" – מיזם עירוני-חינוכי- אמנותי שהתקיים במסגרת אירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" בין השנים 2013-2016. הפרויקט פעל באופן זמני בשכונות בדרום תל אביב ומונע מתוך תחושה כנה שהמקום – על אנשיו ותושביו – עומד בלב לבו של העניין. יחד עם שותפיי לפרויקט (ערן איזנהמר, טלי קיים ותחילה גם יהונתן משעל) כיתתנו רגליים, דפקנו על דלתות, יצרנו קשרים משמעותיים עם אנשי המקום ועם הניסיון העשיר הזה הגעתי לגלריה. 

חן כהן, צַמָּה / צָּמָּה, 2018, מתוך התערוכה "צמה", אוצרת: קרני ברזילי

חגיגות ה20 לגלריה החלו באוקטובר שנה שעברה עם האירוע "16 מתוק" בו אמנים, תושבים ובעלי עסקים קטנים פעלו יחד בגינה הסמוכה. האירוע היה מבוסס על פעולות שונות של אירוח במרחב ציבורי.
באירוע פעלה חנות יד שנייה לבגדים (אהבה שנייה) אותה מנהלים המרכז לתעסוקה שיקומית בשכונה ואמונה על הסטייל באותו הערב הייתה תושבת השכונה, אסתי נדיב. לצד זה יעל רוכמן וסימון קרנץ בנו מיצב עשוי עשרות שולחנות מתקפלים וכיסאות פלסטיק שהוצבו כשולחן אבירים ארוך ברחבי הגינה ועליהם התרחשו פעולות שונות. בנוסף, קרן שפילשר יצרה משחק בינגו משעשע, איילה לנדאו וילדי השכונה הכינו פיניאטה ועוד. 

כחודשיים לאחר מכן, נפתחה תערוכת היחיד של הגר ציגלר "הווה מתמשך". התערוכה המשיכה את העיסוק שלי בעברה של הגלריה והוצגו בה בין היתר סדרת ספרים מעשיה ידיה. הספרים התבססו על דימויים מתוך תערוכות עבר והחיבור ביניהם טשטש את הגבול בין הזמנים והנרטיבים המקוריים שלהם. מהלך שיצר הקשרים חדשים, הציף ריבוי פרשנויות והכלאות מתקופות שונות.

התערוכה והאירוע היו מהלכים משלימים מבחינתי, האחד פנה החוצה ויצר מרחב עשייה משותף לאמנים ולתושבי השכונה, בעוד השני בחן את ההיסטוריה האמנותית (שמכילה גם את הפן הקהילתי) של הגלריה – את המהלך הזה חותם הספר.

עדן בנט, מיתון, 2009, מתוך התערוכה "חייב להיות משהו יותר מזה", אוצרת: מעין שלף, צילום: עדן בנט

אז בעצם ברגע שנכנסת לתפקיד החלטת לייצר ספר שהוא גם סוג של ארכיון היסטורי לגלריה. מה הניע אותך למהלך הזה, ולמה דווקא פורמט של ספר?

כן, זה קרה די מהר, הגעתי למקום בעל עבר עשיר של עשייה אמנותית שבעצם אין לה עדות. כל שרציתי הוא לדעת וללמוד על הנעשה בגלריה בשנותיה הראשונות. שמעתי לא פעם  אמנים מספרים שהתחילו את דרכם במקום ולא מצאתי זכר לדבר. הכרתי את הגלריה בתקופתה של מעין שלף כאוצרת הגלריה (2006-2009) ועניין אותי להבין אילו מהלכים נעשו עוד קודם, בתקופתן של אירית סגולי (שייסדה את הגלריה ואצרה בה עד שנת 2002) ושל גליה יהב ז"ל, ובכלל מה הייתה המוטיבציה להקים כזה מקום בסוף שנות התשעים. 

ככל שהתעמקתי בחומרי העבר של המקום, הבנתי שתכף הגלריה חוגגת עשרים שנות פעילות והגשתי שנכון לחגוג את המאורע. בער בי ליצור ספר – אובייקט חזותי שיאפשר דפדוף מוסדר וכרונולוגי, סוג של מסמך היסטורי, לא אתר או בלוג, דבר חי שצריך לתחזק ואין לו בהכרח לינאריות. 

איתן בוגנים המזרחית (הילד הבוכה), 2016 (פרט מתוך וידאו), מתוך התערוכה "המזרחית", אוצרת: רווית הררי, צילום: זיו ברקוביץ׳

ספרי קצת על הספר. מה היו הקווים שהנחו אותך ומה בסופו של דבר הוא יספר לקורא על הגלריה.

לקח זמן עד שהבנתי איזה סוג של "סיפור" יסופר בספר, זה היה תהליך ממושך של איסוף חומרים שהיו מאוד לא אחידים במהותם. למעשה, לא היה לי שום בסיס ארכיוני לעבוד אתו, לא הייתה רשימה כרונולוגית ומסודרת של התערוכות שהוצגו, מצב שחייב אותי לפעול בכמה ערוצים מלבד פנייה לאוצרות.

בהמשך הוצאתי גם קול קורא לקבלת חומרים מאמנים להשלמת החוסרים ולחלק מן האמנים פניתי אישית, ולא פעם אחת נאמר לי שזה מרגיש להם כמו – "חיים שכאלו" – הם היו צריכים לחפש את החומרים בבוידם. 

בסופו של דבר הספר בנוי בצורה כרונולוגית משנת 1998 ועד 2018. הרגיש לי נכון לתת ביטוי לכל אחת מן האוצרות ולאופי העשייה שלה במקום. בתקופתה של אירית למשל, היה מעט תיעוד של תערוכות וגם מה שהיה לא היה באיכות מספקת לדפוס. הופתעתי לראות את שפע קטעי העיתונות, הראיונות והביקורות – שזכה המקום. תקופה נהדרת מהבחינה הזו, אבל רציתי להביא את הדבר עצמו. לבסוף נותרתי עם ערמה של הזמנות לתערוכות והבנתי ששם טמון הסיפור של המקום ורוח התקופה. 

דפנה שלום, משה דיין 53  (אמא של נטלי, מזל), 1999, מתוך התערוכה "משה דיין 53", אוצרת: אירית סגולי.

הפרק של  גליה יהב ז"ל היה אתגר מסוג אחר, הנסיבות של מותה יצרו קושי גדול להגיע לחומרים. חלק מן החומרים הגיע דרך בן זוגה יורם וחלק מאמנים שהציגו באותה תקופה ומחבריה של גליה. לכן נוצר מצב בו האוצרת היחידה שהוזמנה לכתוב ולתת פרספקטיבה חיצונית ורחבה הייתה גליה בר אור. 

הספר מחולק לשישה פרקים, לפי האוצרות. בסוף כל פרק ישנה הרחבה טקסטואלית לבחירת האוצרות, העורך ירון דוד ושלי. בנוסף לטקסטים של האוצרות היה חשוב עבורי להביא גם קול של אמנים לתוך הספר ולכן פניתי למאיר טאטי ושרון גלזברג – שני אמנים פעילים שהציגו מספר פעמים בגלריה והרגשתי שהעשייה שלהם בה הייתה משמעותית.

מבחינתי, הספר הזה מהווה ראי לתהליך השינוי של השכונה והעיר, ושיקוף של שדה האמנות. דרך האמנות הוא מציע מניפה של גישות וטקטיקות שבוחנות את הקשר בין אמנות וחברה. הספר יינתן במתנה בערב ההשקה ובהמשך מי שירצה יוכל לקבל אותו בגלריה. מבחינתי החומר שאספתי והמחקר שנעשה הוא לטובת הציבור ועבורו.

בועז קדמן, מראה הצבה מתוך התערוכה "בן הטוחן", 2004, אוצרת: גליה יהב

מה מתוכנן באירוע של ההשקה?

החגיגות לגלריה החלו בגינה הסמוכה, המשיכו כתערוכה בגלריה והאירוע השקה מתמקד במרכז הקהילתי. במתנ"ס כמקרה פרטי המייצג מרחב ישראלי, וכמקרה ייחודי של מרכז קהילתי שמקיים יחסים מורכבים עם גלריה שיושבת בתוכו כמו גוף בתוך גוף, לעיתים בהרמוניה, לעיתים מתוך תחושת זרות.

רציתי להימנע מאירוע השקה "רגיל", כנס או פאנל אוצרות ולכן הזמנתי את האמנית מיכל סממה ליצור עבודת פרפורמנס במיוחד לרגל הוצאת הספר. כך נוצרה העבודה "שפה משותפת" – מופע/אירוע שמחולק לשישה פרקים, כמו הספר. ערב שבנוי כמסלול מובנה ברחבי המרכז הקהילתי נווה אליעזר – הקהל יעבור מרחבת הכניסה אל הלובי, משם הוא יעלה אל המועדון חבר, הגלריה הישנה ויסיים בגלריה הנוכחית.

סדרת הפעולות מבוססות מחוות ספציפיות כמו תערוכתה של קרן גלר "אופוס 24" (שאצרה של סאלי הפטל נוה) או תערוכות היחיד של יואב אפרתי "גואש" (שאצרה גליה יהב). העבודה "שפה משותפת" נוגעת ביחסי הגומלין בין אמנות לקהילה כפי שהם משתקפים בניסיון בין 20 השנים של גלריה קו 16 ומתכתבות עם ההיסטוריה הכתובה והמתועדת של הגלריה כפי שעולה מדפי הקטלוג.

דימוי ראשי:

אלונה רודה, מראה הצבה מתוך התערוכה Fire, Work!" 2010, אוצרת: סאלי הפטל נוה, צילום: אלישבע לוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s